בטח עוד רגע אגיע לשביל נורמלי. אז זהו, שלא. לא רק שהמצב לא השתפר, הוא רק הלך והתדרדר. היה נראה שהגעתי לחלק חדש ביער שלא ראה מכוניות או אופניים בזמן האחרון. מה לעשות? לחזור דרך החבר'ה המפחידים והשביל המשובש, או להמשיך? החלטתי להמשיך.
יופי. השיפוע כבר מתמתן, אפשר לרכוב פה פחות או יותר. אוי. גדרות תיל. סוף הדרך – ולא במשמעות החדשנית של המילה. ירדתי מהאופניים ובדקתי את המצב. השביל כבר נגמר. זאת אומרת, אפשר להמשיך, הוא פשוט מתעקל ימינה בפנייה
חדה וירידה, או אולי נקרא לה נפילה שלא מביישת בולען שמגיע עד סין. לא מתאים לי סין עכשיו, יש לי טשולנט על האש.
בוננזה. הצלחתי למצוא פרצה בגדר התיל. לא ממש פרצה, אבל מקום שהגדר בו לא מתוחה. בינתיים הזמן לא עצר. השבת התקרבה. ריבונו של עולם, אפשר שביל? זאת אומרת, אני מוכן להודות עכשיו שאתה אחראי פה על כל מה שקורה. תוכל לעזור לי לצאת? פתאום הדגש לא היה על הצרה עצמה, אלא על מי שיעזור לי לצאת ממנה. עצם זה שיצאתי לרגע מהצרה שלי ונזכרתי בו, באלוהים, שימח אותי ומילא אותי תקווה ובטחון. הרגשתי שהכול זרם כדי להגיע לרגע הקטן הזה.
נזכרתי בסיפורים על רבי נחמן שהיה מבקש מהשם שיישלח לו ניסיונות ואתגרים קשים, ואז כשהיה שולח לו, הוא היה בוכה לו, "תעזור לי ריבונו של עולם, אני לא מסוגל לבד". זה כמו ילד קטן שרץ לתוך הים כשהגלים בנסיגה, ואז כשהם מתחילים לשצוף לכיוון החול הוא צורח ורץ חזרה לחוף המבטחים.
שם הייתי. אין שביל. אין כיוון. יש שבת. עוד מעט.
לתחילת הכתבה :סוף השביל: מה עושים עם אופניים כשהדרך מסתבכת – חלק א'
להמשך הכתבה: סוף השביל – חלק ג'
התחלות חדשות - עוצמה רוחנית, שמחה, רצון, אמת http://newb.co.il מאמרים ו שיעורי וידאו
